1אחי חפץ לבבי ותפלתי לאלהים בעד ישראל אשר יושעו׃
2כי מעיד אני עליהם שיש להם קנאה לאלהים אך לא־בדעת׃
3כי את־צדקת אלהים לא ידעו ויבקשו להקים את־צדקתם ובעבור זאת לצדקת אלהים לא נכנעו׃
4כי המשיח הוא תכלית התורה לצדקה לכל־המאמין בו׃
5כי־משה כתב על־דבר הצדקה מתוך התורה אשר יעשה אתם האדם וחי בהם׃
6והצדקה אשר מתוך האמונה כה אמרת אל־תאמר בלבבך מי־יעלה השמימה הלא זאת היא להוריד את־המשיח׃
7או מי ירד לתהום זאת היא להעלות את־המשיח מן־המתים׃
8אבל מה־היא אמרת קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך הוא דבר האמונה אשר אנחנו מבשרים׃
9כי אם־תודה בפיך אשר ישוע הוא האדון ותאמין בלבבך אשר האלהים העירו מן־המתים אז תושע׃
10כי בלבבו יאמין האדם והיתה לו לצדקה ובפיהו יודה והיתה־לו לישועה׃
11כי הכתוב אמר כל־המאמין בו לא יבוש׃
12ואין הבדל בזה בין היהודי ליוני כי אדון אחד לכלם והוא עשיר לכל־קראיו׃
13כי־כל אשר־יקרא בשם־יהוה ימלט׃
14ועתה איך יקראו אל־אשר לא־האמינו בו ואיך יאמינו באשר לא שמעו את־שמעו ואיך ישמעו באין מגיד׃
15ואיך יגידו אם־אינם שלוחים ככתוב מה־נאוו רגלי מבשר שלום מבשר טוב׃
16אך לא־כלם שמעו לקול הבשורה כי ישעיהו אמר יהוה מי האמין לשמעתנו׃
17לכן האמונה באה מתוך השמועה והשמועה על־ידי דבר־אלהים׃
18ואמר הכי לא שמעו אמנם בכל־הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם׃
19ואמר הכי ישראל לא ידע הנה־כבר משה אמר אני אקניאכם בלא־עם בגוי נבל אכעיסכם׃
20וישעיהו מלאו לבו לאמר נמצאתי ללא בקשני נדרשתי ללוא שאלו׃
21ועל־ישראל הוא אמר פרשתי ידי כל־היום אל־עם סורר ומרה׃