John 11— HHH

¹[(1-2) ]איש בשם אלעזר, שגר בבית-עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה.

²

³מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: "אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד."

⁴כששמע ישוע את הדבר אמר: "מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת."

⁵ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר.

⁶כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים

⁷ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: "הבה נחזור ליהודה."

⁸"אולם, רבי," קראו התלמידים במחאה, "לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?"

⁹"בכל יום יש שתים-עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל.

¹⁰מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה."

¹¹ישוע המשיך: "חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו." [(12-13) ]ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: "אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!"

¹²

¹³

¹⁴"אלעזר מת," אמר להם ישוע בפירוש.

¹⁵"אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו."

¹⁶תומא (הנקרא בשם חיבה "התאום") אמר לחבריו התלמידים: "בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו."

¹⁷בהגיעם לבית-עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים.

¹⁸בית-עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר,

¹⁹ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן.

²⁰כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.

²¹"אדוני," אמרה מרתא לישוע, "אילו היית כאן, אחי לא היה מת.

²²אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך."

²³"אחיך יקום לחיים," הבטיח ישוע.

²⁴"כן," אמרה מרתא, "עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון."

²⁵אולם ישוע אמר לה: "אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות.

²⁶כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?"

²⁷"כן, אדוני," השיבה, "אני מאמינה שאתה המשיח בן-האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב."

²⁸כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: "המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך."

²⁹מרים יצאה אליו מיד.

³⁰ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא.

³¹היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.

³²כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: "אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת."

³³בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח.

³⁴"היכן קברתם אותו?" שאל. "בוא וראה," ענו האנשים.

³⁵ישוע בכה.

³⁶"הם היו חברים טובים מאוד," אמרו היהודים זה לזה. "ראו עד כמה אהב אותו!"

³⁷היו שאמרו: "אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?"

³⁸ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.

³⁹"הזיזו את האבן," ביקש ישוע. אולם מרתא, אחות המת, אמרה: "אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!"

⁴⁰"האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?" שאל ישוע.

⁴¹האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: "אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי.

⁴²אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי."

⁴³לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: "אלעזר, צא החוצה!"

⁴⁴ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. "הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת," אמר ישוע.

⁴⁵יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע.

⁴⁶אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.

⁴⁷הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. "איפה הוא ואיפה אנחנו?" שאלו זה את זה במבוכה. "האיש הזה באמת מחולל ניסים!

⁴⁸אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!"

⁴⁹קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: "אינכם מבינים דבר!

⁵⁰האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?"

⁵¹קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם.

⁵²ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני-האלוהים באשר הם.

⁵³מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע,

⁵⁴ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.

⁵⁵בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג.

⁵⁶הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית-המקדש שאלו איש את רעהו: "מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?"

⁵⁷בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.